לך לך. פרש״י להנאתך ולטובתך. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון. ואני תמה דמה לנו למרחקים הרי גם בעקידה כתיב לך לך. אבל כוונת רש״י דבכ״מ משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו וע״ז שייך לשון לך לעצמך. והכי מפרש הגמ׳ במה דכתיב וספרה לה לעצמה. פי׳ שא״צ להראות לחברותיה אלא היא נאמנת. וכן היה בעקידה שאברהם הי׳ הולך בודד במחשבתו אפי׳ הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. משא״כ כאן שהי׳ בפרסום רב. ובכל דרכו הוסיף לקחת לבות ב״א להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם ה׳. ומש״ה פי׳ לך להנאתך וע״ע מש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז: מארצך וממולדתך ומבית אביך. להיפך היה ראוי לכתוב תחלה ילך מבית אביו ואח״כ ממולדתו ואח״כ מארצו. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב שיסיע דעתו מהם ומהמונם ותחלה נשכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל ברבה במש״א הה״ד שכחי עמך ובית אביך. זה מצאתי וע״ע להלן כ״ג ב׳: אל הארץ אשר אראך. אין הכונה על ארץ הכנעני בכלל. שהרי כבר ידע מסגולת הארץ ונכסף אליה כדכתיב לעיל ללכת ארצה כנען אלא הפי׳ באותו ארץ ג״כ יראהו לאיזה צד יפנה. וכלשון אל ארץ המריה. הרי בתוך כלל א״י נפרטו חלוקת השמות וכאשר יבואר. ואין פי׳ אשר אראך שיגידו לו ממש. אלא כמו דכתיב על אחד ההרים אשר אמר אליך. ולא הי׳ מאמר מפורש ורק ראה ענן קשור עליו כך הפי׳ כאן שהראהו להיכן יהי׳ הליכותיו: ואעשך לגוי גדול. לע״ע לא נתבשר על הבנים עד מאמר השני וע״ז בנה מזבח. אבל כאן אפשר לפרש שיהי׳ לגוי עפ״י שיתקבצו אליו אנשים רבים והוא יהא אב להם באמונה המיוחדת לו ונקראת על שמו: ואברכך. בכל טוב והצלחה: ואגדלה שמך. אפי׳ מי שלא יהיה באמונתו לעבוד את ה׳ המיוחד. לא יהיה כמו שארי אמונות שונות דכל כת מבזה ומכחיש ומקטין אמונה השני׳. אבל לא כן תהיה אמונת אברם. דאפי׳ מי שלא ירצה לעמוד באמונתו ידע ויבין כי אמונת אברם לאל עליון גדולה. אלא שטעונה פרישות מתאוה וכדומה שלא הכל נתרצו לכך וא״כ נתגדל בזה שמו של אברם שזכה לאמונה ועבודת אל עליון: והיה ברכה. שיבואו ב״א להתברך ממך. כמו היום דאי׳ בב״ב מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. מכש״כ אברהם שהיו מרגליות תלויה בצוארו וכו׳ היינו שהיתה תפלתו זכה ומקובלת וע׳ כ״ה א׳: כאשר דבר אליו ה׳. א״א לפרש כמו שדבר שהרי במקרא הסמוך פורש הכתוב יותר ותו למאי כתיב וילך אתו לוט הא מפורש בסמוך לוט בכלל כל הנפש אלא משמעות כאשר דבר תומ״י כשדבר. ולא המתין על הכנה הדרושה לזה. וכדי שלא יהיו לו עכובים ממכירת הנחלאות וכדומה יצא תומ״י ולוט הלך עמו. והניח אשתו ושארי בני ביתו בעיר עד שמכרו הכל. והוא נתעכב מעט בדרך. ומאחר שכבר יצא מעירו והחזיק בדרך ראו אנשיו להכין הכל ובאו כולם אצלו ואז כתיב. ויקח אברם. אז הי׳ אברם בראש הנוסעים וכל הטפלים עמו. כמש״כ להלן י״ג ג׳ וילך למסעיו שהלך לאט לאט לפי הכבודה שעמו. כן הי׳ כאן אחר שהחזיק בדרך וידע שלא יהיה לו מניעה מגוף הליכה שוב ראה לחוש לאבידת הממון וכל היקום אע״ג שהוא נגד הזריזות לגמר המצוה מכ״מ גם שמירת נכסים הוא ענין ראוי לחוש וכמש״כ בס׳ דברים ג׳ י״ט שאמר משה רבינו שראוי לעשות דבר שאינו הגון במדת ד״א בשביל שמירת הנכסים. משא״כ בתחלה שהי׳ משער שאם הי׳ מתעכב בשביל שמירת הנכסים הי׳ יכול להיות מניעה לעיקר הליכה ע״כ הוחלט אצלו לצאת תומ״י ויעבור עליו מה. וזה כלל גדול מה שיש ללמוד בדרך המצות. וע״ע להלן י״ג ג׳ ול״ג י״ז: עד מקום שכם. עוד לא היה עיר באותו מקום מש״ה כתיב מקום שכם. וע׳ להלן ל״ג י״ח מש״כ: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש א״י. רש״י. והידיעה זו לכאן בא ללמדנו דמורה הלז אע״ג שלא הי׳ מזרע הכנעני מכ״מ הרי הוא בכלל כנעני מחמת שהכנעני כבש הארץ. והכל יקראו על שמו. תדע שהרי אמר אברהם לעבדו לא תקח אשה מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בארצו והרי היו הרבה מבני שם בא״י ומלכי צדק הי׳ שמה. ולמה לו לילך לחרן אלא כל יושבי ארצו נשתעבדו אליו והרי הם בכלל כנענים זולת אברהם שלא נשתעבד. וה׳ הי׳ עמו: וירא ה׳ וגו׳. אבל באמירה ראשונה לא נתראה אליו ה׳. כי אם שמע דברו. והוא משום שלא היה המקום ראוי לגלוי שכינה. ולא לעבודת הקרבנות עד שבא לא״י. וכדתני׳ במכילתא ריש פ׳ בא עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל א״י ראוי למזבח. וזהו דמסיים המקרא ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו. וידע מזה שנראה אליו שהמקום מוכשר לעבודת מזבח: ויעתק משם ההרה וגו׳. גם הליכה זו היתה בכלל אשר אראך שראה ברוה״ק כי יש לו לילך לשם שהראהו הקב״ה שאותו מקום נדרש להקדים תפלה לצרה. וכדאי׳ בסנהדרין מ״ד. אלמלא הקדים א״א תפלה בין בית אל ובין העי לא נשתייר וכו׳: ויקרא בשם ה׳. ת״א וצלי בשמא דה׳. והיינו כדאי׳ בגמ׳ הנ״ל. ולא אפשר לפרש שקרא קרבנות המזבח בשם ה׳. כאשר יבואר להלן י״ג ד׳: ויסע אברם וגו׳. חזר וראה שנגבה הוא יותר מסוגל לעבודת קרבנות. ומכ״ש לתורה. שהי׳ א״א עמוס בשקידה כמבואר להלן י״ז בדברינו. וכבר ראה גם משה רבינו שדרום א״י מסוגל יותר לתורה כמש״כ בס׳ דברים ג׳ כ״ד ול״ב כ״ג. וכך ראה אברהם וכ״ז הוא בכלל אל הארץ אשר אראך. וע״ע להלן י״ג א׳: כי כבד הרעב בארץ. כפל הכתוב להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה׳ עשה עד שמכ״מ כבד עליו הרעב אז קיים בעצמו רעב בעיר פזר רגליך כדאי׳ בפ׳ הכונס. והי׳ בזה נסיון לא״א שלא הקפיד אלא הבין שכך הוא עצת ה׳ ורצונו. ולא כהרמב״ן ז״ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה׳. דודאי בטח כל האפשר אבל כך עלה במחשבה לפניו ית׳. ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזה תכלית לאברהם וזרעו. שודאי כך הוא המדה אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק. והיינו דאי׳ ביבמות ס״ג אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו׳ וע״ע להלן כ״ו א׳ מש״כ שעיקר הרעב לא הי׳ בשביל נסיון אלא לתכלית אחר. ורק ממילא הי׳ בזה נסיון: לבוא מצרימה. בהיותו הולך אל הארץ שראה ברוה״ק ונכלל בדבר ה׳ אל הארץ אשר אראך. הי׳ בטוח בדבר ה׳ ומקללך אאר. ומכש״כ מי שיגע באשתו ואין לך קללה יותר מזה. אבל בהיותו הולך למצרים או אפי׳ יושב בארץ פלשתים לא הי׳ מובטח בפירוש. הי׳ ירא מסכ״נ. ואם ירצה הקב״ה להשגיח עליו גם פה הלא יכול להציל את שרה מעבירה גם באמרו אחותי היא. וכאשר באמת כן הי׳. ויותר מבואר בזוה״ק ס״פ תזריע שראה מלאך הולך לשמור את שרה. ודקדקו ז״ל מלשון למען ייטב לי ולא אמר ייטיבו לי אלא קאי על המלאך. ורק ירא מסכנת נפשו. והא שלא ירא בהיותו בחברון הוא משום שהי׳ בחברת ענר אשכל וממלא והיו שומרים עליו. וגם זה דלא כהרמב״ן ז״ל שהשיא על א״א עון אשמה בזה: ואתך יחיו. הוא צרה לה כמו שאותי ימיתו. וברור שטוב הי׳ לשרה המותה מחיים אם היו ממיתים את אברהם אבינו. אבל לא ימיתו אותך אלא ישתדלו עוד להחיות אותך שלא תמות מצער ויגון: בעבורך. כדי שיהיה טובתך כמש״כ לעיל ו׳ י״ז. כי בהיות טוב לי אשתדל בעת מצוא להצילך מעון משא״כ כשאמות מי ישתדל בשבילך: וחיתה נפשי. הוא יותר מטוב כמש״כ בס׳ שמות א׳ ט״ז בדקדוק הלשון וחיה: בגללך. שיהא נגלל הסיבה אודותך עד שאתעשר ברוב עושר והון: כי יפה היא מאד. הוא מיותר והרי כבר כתיב כי אשה יפת מראה את אלא הוא התחלת ספור הנס. שראו אותה כי אינה טובת מראה לבד. אלא יפה היא מאד עד שהשכילו שאין יפה כמותה ראוי׳ להם אלא להמלך לבדו. כמו כל דבר נפלא. ובזה נפטרה מהמון רב וגם היסב טובת אברהם: ולאברם היטיב בעבורה. לטובתה היינו לכבודה שאין כבוד לאשת מלך שיהיה לה אח הדיוט. ע״כ עשהו לראש ולשר וגדול במדינה: ויהי לו וגו׳. לא כתיב שנתן לו פרעה. אלא ויהי לו. אחר שנתמנה לשר וגדול ממילא השיג עושר רב וגם כי הי׳ לו מקום להתגדר בחכמתו הרחבה מני ים עד שכולם שחרו פניו במנחות: אשת אברם. הוא מיותר וכי בשביל שרה וזכותה לא הי׳ כדאי לנס. אכן אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בספר הישר של אברהם יצחק ויעקב שבא ללמדנו כח שלשה עמודי ההשגחה הפרטית תורה ועבודה וגמ״ח. וכל אחד מהם הוא סגולה להשגחה בפרט אחד. היינו תורה נקראת חרב וכמו דכתיב חגור חרבך על ירך וגו׳ ופירשו בשבת ד״ס ההוא בד״ת כתיב. והוא בא להיות כלי מלחמה לנושאיו נגד כל מיני מלחמה. הן מלחמת תנופה או מלחמת יצה״ר או מלחמת חולאים ומוסרים כאשר יבואר עוד להלן כ״ו ה׳ שעל כן נקראת התורה משמרת שהיא השמירה מכל רע. עבודה מביאה פרנסה לעולם וכמו שכתבנו לעיל ב׳ ה׳ ולהלן ט״ו ט׳ ובכ״מ. גמ״ח נוצר שלום כמו שנתבאר ריש פ׳ נח בהר״ד. ובכ״מ. הנה עוד יבואר (דברים ה׳ ב׳) שהקב״ה מתנהג בהשגחתו בשני אופנים. פעם בדרך הטבע ובשימת עין להסב הטבע למרכז הרצון. ופעם בדרך תפארת למעלה מה״ט ממש. וזה תלוי בכח המקבל. באותו פנים שהאדם מתהלך לפני ה׳ כך ההשגחה מבטת עליו בזה הפנים. מעתה יש לדעת עוד דאע״ג שהאבות שלשתם עסקו בשלשה עמודי ההשגחה אלו מכ״מ כל א׳ מהם הצטיין בעמוד א׳ אברהם בתורה שהוא הראשון שהחל להיות עמל בשקידתה כאשר יבואר בפסוק וישמור משמרתי. וכדאי׳ בע״ז ח׳ דשני אלפים תורה התחלתו מעת שהי׳ א״א בן נ״ב. ואי׳ ברבה שהיה בכל לילה יושב והוגה ומעיין עד שהיו כליותיו נובעות תורה. ומש״ה אע״ג שהיה מושגח בפרנסה ובשלום וכבוד מכ״מ כל הספורים באו שבא בכח החרב להכות כל קמיו בדרך נפלא. יצחק הצטיין בעבודה שהי׳ עולה תמה. ובילקוט פ׳ שלח אי׳ שהי׳ יצחק שקוע תמיד בתפלה שהיא במקום עבודה. ע״כ באו כל הספורים שהצטיין ההשגחה עליו בפרנסה כאשר יבואר. יעקב הצטיין בגמ״ח למעלה מטבע האדם כמו באופן שמירת צאן לבן. ועוד יבואר במקומו. ע״כ הצטיין ההשגחה עליו בנצירת שלום למעלה מה״ט. וע׳ בס׳ שמות ג׳ ו׳ עוד בזה הרבה. וחז״ל ראו והתבוננו עכ״ז ואמרו. בפסחים דפ״ח דא״א קרא להר הבית מקום השגחתו ית׳ הר. ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. היינו משום דא״א ראה משם השגחה במלחמה ע״כ המשילו להר שהוא מסוגל לניצוח כמש״כ (דברים ל״ג י״ט). ויצחק ראה משם שפע פרנסה ע״כ כנהו בשם שדה. ויעקב כנהו בשם בית שהוא הגורם לשלום לדרים בו יחד כ״ז יבואר עוד בכל ענין וספור ברצות ה׳. נשוב למקרא שאנו עומדים. דבשביל שרה הי׳ אפשר להציל בלי נגעים אבל בשביל שהיתה אשת אברם בא המלאך בנגעים להכות: עשית לי למה לא הגדת לי. דייק לי דהיית צודק להסתיר מן המון רבה. אבל כשהיא אצלי ביחוד ואין דרך מלך לעשות עול הי׳ לך לגלות את אזני: למה אמרת אחתי היא ואקח וגו׳. עוד התרעם עליו דלא רק בשביל יפיה לקחה אלא בשביל שהיא אחותו. והי׳ לו לכבוד להתחתן וליקח אחות חכם גדול ונעלה. ועתה כשאינו כן אינו רוצה בה. ולא הי׳ באמת לאברם מה להשיב כמו שהשיב לאבימלך ויבואר שם: ואת כל אשר לו. כל מה שקבל בשכר חכמתו הרי הוא שלו. וכמש״כ לעיל:
